אקטואליה וחגי ישראל: הסיפור האמיתי של חג החנוכה

בימי מלכות יוון גזרו היוונים על ישראל שלוש גזירות יסודיות: ביטול ברית מילה, שבת וראש חודש. קל להבין מדוע התנגדו למילה- שכן היא מסמלת את חותם קדושת ישראל, המבטא את שמירתו מאיסורי עריות והבדלתו מן העמים והתרבויות שמסביב. גם גזירת שבת מובנת, שכן כל מהותה של אומה זו היא הקשר הפנימי והחי עם הבורא, והדבר בא לביטוי ביתר שאת ביום השבת, שבו מתעלה היהודי מעל המעשה ומתדבק במקור חייו.

אך עדיין צריך ביאור, מה ראו היוונים לאסור דווקא את ראש חודש. מה הפריע להם ביום זה עד שמצאו בו איום על שלטונם ותרבותם?

כדי להתבונן בעומק העניין, נביא מעשה המובא בגמרא (שבת קמז, ב). רבי אלעזר בן ערך, מן הגדולים שבחכמי הדורות, עד שהמשנה באבות (ב, ח) מעידה עליו שהוא מכריע את כל חכמי ישראל, הגיע לעיר שאנשיה שרויים היו תדיר בתרבות של עינוגים והנאות החומר. משהתערב שם נמשך מעט אחר אורחותיהם, ובעקבות כך נשכחה ממנו התורה. כששב למקומו ורצה לקרוא בתורה את הפסוק "החודש הזה לכם", קרא בטעות "החרש היה לבם".

המפרשים נלאו להסביר איך יתכן שהוא שכח עד כדי כך את תלמודו, ומה מסמלים המילים שהוא אמר.

הרב שמשון מאוסטרופולי הי״ד (בספרו ליקוטי שושנים ט:) כתב בזה דברים נפלאים, הביאם החיד״א בספרו פני דוד (פרשת בא): "יש קליפה להשכיח הלימוד שמה רי"ב ויש לה חיילות תר"ה כמנין אדר"ת שער, וכתוב על מצח משיח בן דוד- כד"ת, לבטלה כמו שכתבו המקובלים. ופירש הרב הנזכר דר' אלעזר בן ערך שלט בו קליפה זו, ולכך קרא ’החרש היה לבם’ וטעה ושינה לקרות באותיות ריב, וגם ’החרש היה לבם’ גימטריא- תר"ה, שהם חיילותיה. אך ’החדש הזה לכם’ גימטריא כד"ת שהוא המבטלה. והוא טעה וקרא ’החרש היה לבם’, כי נלכד ששלט בו הקליפה וחיילותיה. ומשיח בן דוד גימטריא כד"ת, זהו בירור דברי הרב מהר"ש הנזכר.
ועל פי הקדמה מפוארה הלזו יש לרמוז, דמהאי טעמא קורין רב"י למוסמך לבטל קליפת רי"ב המשכחת".

וברור שלא בכדי נקראת קליפה זו רי״ב, שכן מטרתה לגרום לריב בין ישראל לאביהם שבשמיים- בזה שיעסקו בהנאות העולם הזה, וימעטו או יבטלו לחלוטין מלימוד התורה הקדושה. והתקנה לכך היא היפוך האותיות הנקראות רב"י, שמטרת הרבי והמורה להעמיד את האדם על האמת ולדרבנו ללימוד התורה הקדושה, ולהתרחק מדברי ההבל המנתקים מן הקדושה.

ועל פי ביאור דבריו, שסוד זה מושתת על מצוות קידוש החודש, מובן מדוע ביקשו היוונים לבטל מצווה זו. שכן בביטולה משתכחת התורה מכוח קליפת רי"ב, המעצימה את תרבות הנאות היוונים- בריבוי משחקי הספורט, ועסק בחכמה יוונית המושכת את הלב מחכמת התורה.

לכן אמרו חכמינו (מנחות צט, ב): שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית.

ולכאורה אין זה מובן, מדוע באמת אחר שכבר למד את כל התורה כולה, שלא ילמד מעט חכמה יוונית וירחיב אופקים, ומהי משמעות תשובתו, שיש למצוא זמן שאינו יום ואינו לילה.

אלא שההסבר בזה הוא שחכמה יוונית עומדת בסתירה מהותית לחכמת התורה. התורה נועדה לקדש את האדם, לרומם את מחשבתו ולקרבו לבוראו. ואילו החכמה היוונית, במהותה ובשורשה מטמאת ומרחיקה, ומביאה את האדם לריב ומחלוקת עם קונו.

על כן השיב לו רבי ישמעאל: אם תמצא רגע שאינו חלק מן הזמן- תוכל ללמוד. כלומר, כיון שהזמן עצמו הוא חלק מן הבריאה, לכן הוא עלול לפגוע בקדושת האדם. שכל דבר שהוא חלק מהבריאה מושפע לרעה על ידי ביטול תורה.

ימי החנוכה מלמדים אותנו כי המאבק האמיתי בין ישראל ליוון לא היה מלחמה על שטח או שלטון, אלא על זהות על קדושה ועל משמעות החיים. יוון ביקשה לטשטש את חכמת התורה, להשכיח את הנצח ולהחליף אותו בהבל רגעי; ואילו ישראל עמדו להאיר מחדש את אור הנשמה, אור התורה, אור הקשר עם הבורא.
נר החנוכה מזכיר לנו שבכל דור מתחדש אותו מאבק — בין קליפת רי״ב המושכת אל החומריות, לבין כוח רב"י שמעמיד את האדם על עומק ייעודו. ומעל הכול מלמדת אותנו החנוכה כי אפילו "מעט אור דוחה הרבה מן החושך", וכאשר יהודי מדליק את אור התורה בתוך חייו — החושך, גדול ככל שיהיה, נסוג מאליו. זו היא תמצית ניצחונם של החשמונאים:​ לא כוחם גבר, אלא אורם.