המנוח היה בשיא פריחתו, כזה שעוד היה יכול להמשיך במלאכת הקודש לעוד שנים רבות. במסגרת תפקידו הוא אף שימש כראש מוסדות "איילת השחר" וזכה להעמיד תלמידים הרבה. אלא, שלמרבה הצער הוא חלה במחלה הקשה ומאז מצבו הלך והידרדר.
במשך תקופה ארוכה הוא הלך ונחלש אך מעולם הוא לא התייאש, הוא נלחם כמו אריה והמשיך בשגרת יומו בהעמדת תלמידים ובהפצת תורה ויראה. ילדיו הרבים, חמישה עשר במספר עמדו סביבו כל העת, מתחזקים ומחזקים, מתחננים בפני בורא העולמים שלא ייקח מהם את אבא האהוב, אבא שכל החיים עומד שם לצידם. אלא שבמהלך היממה האחרונה נגזרה הגזירה והוא השיב את נשמתו ליוצרה כשהוא מותיר אחריו את רעייתו האלמנה שתחי' ושורה של יתומים מוכים ושבורים, דומעים ורצוצים.
השמחות היו אמורות להתרחש בזה אחר זה, תחילה הבן ביום שני הקרוב ואז בעוד כשבועיים בן נוסף. כעת הם שבורים ורצוצים, אין להם משען ואין להם משענת, הם נותרו ממש לבד, ללא אבא שיעזור להם, ללא אבא שיתמוך בהם. די לנו לנסות ולדמיין את החתנים צועדים לחופה ללא אבא והעיניים מתמלאות בדמעות.
כעת, הם ממש לבד, כעת מי יהיה שם בכדי לדאוג להם? מי יממן להם את הוצאות החתונה? מי יממן להם שכר דירה וידאג לכל הוצאות הנישואין הרבות? המקרה הזה הוא מקרה איום ונורא, טרגדיה של ממש, וזהו ללא ספק סיפור שלא ניתן להתעלם ממנו. שני ילדים יתומים שעתידים להינשא בשבועיים הקרובים שנותרו כעת ממש לבד, אנו חייבים, פשוט חייבים להיות שם לצידם, להעלות מעט חיוך על פניהם ולהבטיח להם שהחתונה תתקיים כמתוכנן, להבטיח להם שהם לא נשארים לבד. עשו זאת כעת.